הפרגמנטים של מנשהוף אינם מתלכדים לכדי היסטוריה קוהרנטית. הם הווים תמיד, טריים תמיד, מנסחים מחדש את חוסר האפשרות לכתוב על ההווה, ומוצאים לכישלון עוד ועוד דרכי ביטוי פיוטיות.
לאורך הספר הקורא משתהה מול משפטים שנראים סתומים ומגלה שלמעשה מניעים אחרים, מצלוליים או אסוציאטיביים, שזרו את מילותיהם לכדי משפט ולא מניעים מצֻפּים כמו ניסוח מחשבה קוהרנטית או ציור של תמונה בדימויים.