< חזרה

אני לא מגויס ולא לוקח חלק

35 פרגמנטים שיריים שכתב המשורר אמיר מנשהוף על המלחמה באופן לא הרואי ואולי בשל כך אנושי יותר

אילן ברקוביץ׳

הודעות מארץ רחוקה – אוקטובר-נובמבר 2023, מאת אמיר מנשהוף, הוצאת נצח שירה, 2024, 72 עמודים

ב-29.1.2024 התראיין המשורר אמיר מנשהוף (יליד 1985, ירושלים) בתוכנית הרדיו של מיה סלע ויובל אביבי ב"כאן תרבות" "מה שכרוך" ואמר על ספרו החדש, הרביעי, כי הוא עשוי מחומר אחר, כלשונו: "אני לא מצליח לכתוב שירה וגם לא ניסיתי לכתוב שירה בזמן הזה. יש משהו בשירה, בעולם היפה והנקי הזה, שלא מצליח לפגוש את המציאות כרגע". יום קודם לכן הוא תיאר את הספר החדש בדף הפייסבוק שלו כ"רצף יומני־פואטי של טקסטים קצרים, שיצא לאור בהדפסת־בזק".

אני בוחר לתאר את 35 הטקסטים הקצרים המופיעים בספר כפרגמנטים שיריים משום שלכל אחד מהם איכויות שיריות והם היו יכולים בקלות גם להתפרסם כשירים מנוקדים בשורות קצוצות. לכל טקסט יש כותרת תאריך המופיעה בצורה מקוצרת, יומנית. הנה למשל פרגמנט הפתיחה שנכתב יום אחד בלבד אחרי פרוץ המלחמה: "8.10.23 — מאתמול מלחמה, מעתה והלאה, מקצה אל / קצה, כנפי ארץ, תיתורה, שרוולים. הכל / התחיל, ללא סוף, ללא ידיעה. מלחמה / מהירה מנשוב הדם שלנו, ממה שבין אדם / לעצמו. מהירה מהבדיון. מתנופפת" (עמ' 11).

מהשמיני באוקטובר נע המחבר עם יומנו עד 1.12.23 כאשר את הפרגמנטים מלווים רישומי ציפורים שבריריים ואקספרסיביים מאוד שלו מתצפיות שטח שערך ברחבי הארץ, ובהם של יונת הבית, בז מצוי, איית צרעים, בולבול צהוב שת, צוצלת, עורב אפור וסיס חומות. השילוב כולו יוצר, באופן שהוא לעתים די־חמקמק, יצירת מופת קטנה שיש בה גם חזרה לאזור האסון אבל בדרך אחרת, שונה וחד־פעמית, פְּנִים־נפשית.

מנשהוף, שבאמתחתו שלושה ספרי שירה אקספרימנטליים והוא גם אחד מעורכי כתב העת "עירובין" ועורך בעצמו את הפנזין "נֶפֶץ", ביקש בספרו החדש גם לצאת, כלשונו, אל המקום הציבורי כמעין שליח ציבור, אבל בד־בבד גם להרחיק את עדותו מאזור האסון באמצעות שם הספר, "הודעות מארץ רחוקה", ובאמצעות נקודת המבט שלו, השונה מזו הנהוגה ברבים ועליה הוא כותב בפרגמנט מיום 7.11.23, כחודש מפרוץ המלחמה: "סורו אני עכשיו זולג לתוך עצמי. ... צער סובב / צער ואני עושה שטויות. פחד לפנַי / ואני דומה לְמים / אני לא מגויס ולא לוקח / חלק. ... / כולם אריות ואני בול עץ / רטוב. החדשות מדברות בשפה אחרת לא / אוכל לשמוע" (עמ' 52). כך, בניגוד לשיח הגבורה שנעשה די־מקובל בתקשורת סביב המלחמה, מנשהוף משורר כאן באופן אחר, לא הרואי ואולי בשל כך אנושי יותר, כזה שגם מתחיל לעבד את מה שקרה בצורה יותר מעמיקה.

בפרגמנט מ-18.10.23 מנשהוף מוכיח את ציבור המשוררים אולי על כך שהתרחקו מקהלם: "אנחנו קוראים לכם משל. ... / מי העלה על דעתו משוררים בדמויות, עוטים / מסכות של חיות לא נודעו... / למדנו מלאכות, הוצאנו / דרכון זר, לא עשינו שום דבר. ... / המשוררים יורקים בקערה, שם מותר להם / לירוק" (עמ' 15-14). הוא מתאר מצב שבו התקיימה "ההפתעה הגמורה של השירה" בעוד ש"אנשים כמו ירמיהו נעמדו יוקדים בתוך הזמן, זכו / למעמד של פרשנים באולפני החדשות" (עמ' 21).

עם זאת, הביקורת העיקרית שלו היא על ההנהגה וגם על מי שיודעים את דרכם או מעמידים פנים לדעת, כמו בפרגמנט מ-30.10.23: "ארורים המנהיגים, / ארורים המפנים מבט קדימה, ארורים / האופטימים, ארורים הנזהרים וארורים / יותר קלי הדעת, ארורים האסטרטגים, / ארורים הטקטיקנים, ארורים הפטריוטים... / ארורים הצודקים... / אני יושב כאן, ולא יודע מה לעשות... / אני חי את חייהם של מתים, ואת חייהם / של מי שטעו, נסחף בזרם שאין לו כיוון. / לא לדעת" (עמ' 39-38). לשיר הקללה הסוקרטי הזה קודם פרגמנט קצר יותר מאותו תאריך, שנקרא היום, בחלוף חצי־שנה מתחילת המלחמה, כנבואי: "לא רבים יודעים, המלחמה מקרטעת". שימו לב, זה נכתב כשלושה שבועות בלבד מראשיתה. "אני עובר בשולי המלחמה, בשוליים החיוורים של המלחמה" (עמ' 37).

למרות נקודת המבט השולית־לכאורה והלא־גבורתית במופגן מנשהוף מיטיב לגעת בלב הדברים וכמו־מכריח את עצמו לקחת חלק גם בשיח הלאומי בבחינת "בא אני בקהלכם", כי "מעולם לא ראיתי בני ישראל רצים להציל / ככה מגן דוד שנפל. כפירי יהודה המזיעים" (עמ' 60). הוא משתמש במלים גדולות, כמו "המלחמה", "ההיסטוריה", "העיר", "העברית", ואפילו "מדינת היהודים", ומפורר אותן או לעתים מחזק. כך, הספר מתאר את שברו של החזון כי "אין אֵבֶל קשה מאבל על רעיון שהתבדה" (עמ' 27), ונדמה כי הוא מבקש להורות לנו שמתוך "המדינה המחוּללת" וקהות החושים שהיתה למי־מאתנו עוד יקום דבר־מה חדש.