הלילה צמא למהפכות | הארץ - שירה

השקת ספר שיריו הראשון של נֹעם בן־דוד "שירי שוקת ריקה" (הוצאת נצח, עורך ניסן אליהו כהן, 46 עמודים), בית הספר לאמנות: הנביאים, רחוב יחיאל 3, חיפה

על גג בית האמנים בחיפה מוגש לנו קוקטייל מריר־מתקתק שמוגדר על־ידי המארחים כ"שפריץ חיפאי", והמשורר ניסן אליהו כהן, מחבר ספר השירים "בָּמוֹת" ("הַבָּמוֹת נֻתְּצוּ אֲבָל הָרִיטוּאָל שָׂרַד", 2021, הוצאת טנג'יר), פותח את האירוע בברכת "לחיים, לכל מי שיש לו כוס ביד", ומוסיף: "מי שהִיפִּי בנפשו מוזמן לשבת כאן על השטיחים מקדימה". על שולחן בכניסה מונחים ספרים למכירה והגג מלא בצעירות וצעירים. אליהו כהן מסביר תחילה כיצד הוקמה הוצאת "נצח", המוגדרת כ"בית ליצירה ניסיונית", שנוסדה על־ידי חמישה, בהם גם האמנית גיל גולדשמידט שהסטודיו שלה נמצא בסמוך.

"זה משהו מעומק הלב ומהאחורה של המוח. נעם עבר לפני חצי שנה לחיפה ואז הכל התחבר, וזה אולי הערב הראשון שאנחנו חוגגים משהו אמיתי, שקיים בעולם, בחנויות, אנשים מגיבים עליו, וואי זה יפה, וואי זה מעצבן". אליהו כהן מתכוון לספר הביכורים המרשים של נעם בן־דוד (יליד 1990, גדל באבן יהודה ובבוסטון) "שירי שוקת ריקה", ששמו נשען על הביטוי המוכר "לעמוד מול שוקת שבורה", כלומר להיות חסר־אונים, ואולי גם מרפרר להקשר המקראי של השוקת ממנה שאבה רבקה מים להשקות את עבד אברהם וגמליו (בראשית כ"ד י"ח-י"ט). שיר הנושא של הספר, שמוגדר גם כ"מחזור שירים", מפרק את הביטוי הזה לגורמים והופך אותו לשיר אהבה מטריד: "לַיְלָה שָׁבּוּר / הַשָּׁמָיִם שׁוֹרְקִים לָךְ בְּשִׁנֵּיהֶם הַשְּׁחֹרוֹת / שִׁירֵי שֹׁקֶת רֵיקָה. / הַתְּרִיסִים שֶׁהֵגַפְתְּ אָז בַּחֶדֶר / לֹא רָפוּ מִן הַחֹם הַצָּהֹב. / פַּחַד / נִדְחָס בְּצִפּוֹת מִטָּתֵךְ כִּמְחַזֵּר כְּפִיָּתִי / הַמְּמַלְמֵל לָךְ שִׁיר עֶרֶשׂ אַכְזָר: / אַ ל תֵּ רָ דְּ מִ י" (עמ' 19).

אפשר לשמוע כאן השפעות משירת דוד פוגל, ט"ס אליוט ונתן אלתרמן. לספר כולו הקדים המשורר שני מוטואים משירת שארל בודלר ויונתן רטוש, ובשירתו גם השפעות משירת פאול צלאן ואפילו משירי משוררים צעירים כאמיר מנשהוף, אבל יש כאן גם משהו חדש משל עצמו.

"מבחינתי זה ספר חצוף", אומר המנחה ומסביר, "מבחינה ספרותית, ולפעמים גם אתית, כתובים בו דברים שחל עליהם איסור והם לא בקונסנזוס. נעם בן־דוד כותב שירה על האחר, שזה דבר שכמעט כבר לא קורה בשירה המודרנית, אבל אז הכל מתהפך". האחר הוא דמות אהובה שהמשורר מתאר לאורך מחזור השירים, לעתים באור לא מחמיא: "גּוּפֵךְ צוֹעֲנִי כָּזֶה מְלֻכְלָךְ... / מְכַשֵּׁף אֶת שֶׁלֹּא נִתַּן לְכִשּׁוּף... / חַקְיָן שֶׁל גּוּפִים אֲחֵרִים" (עמ' 14). אלא שבסוף הספר, בשיר "קוץ", נדמה כאילו הוא בעצם רוצה לכתוב "שירים על עצמי" (עמ' 46), או שהשירים אל האהובה בעצם נועדו לתאר גם אותו.

למרות שאליהו כהן מתמקד בדבריו בשפה השירית של הספר אני מוצא שייחודו הוא לא רק בשפת השירים השבורה אלא גם במטפורות המקוריות המעידות על כישרון שירי, כגון אלו: "יֵשׁ סוֹד שִׁכּוֹר לַמִּדְרָכוֹת" (עמ' 15); "הַדְּבָשׁ הֶעָכוּר בַּצִּנְצֶנֶת / אוֹטֵם אֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר" (עמ' 23); "גִּלְדֵי עָנָן שׁוֹגְלִים חֹשֶׁךְ" (עמ' 36). אלו צירופים לשוניים המיטיבים לתאר את שירת הערפיח של חיפה, שחולות הים שלה הם "דְּבַשׁ שָׁחֹר" (עמ' 38), והם בולטים על רקע מה שלעתים נדמה כבוסר תיאורי שעוד עתיד להבשיל ("גֶּבֶר מֻרְעָב לְאַהֲבָה", עמ' 35).

עכשיו המשורר ניגש לבמה המאולתרת ומתחיל לקרוא לנו את היצירה כולה, תוך שהוא מקדים ואומר, "אנחנו נכנסים לאיזה טריפ של הטקסט והמוסיקה של יאן מאיר (אחד ממייסדי ההוצאה שמנגן על שלושה סינטיסייזרים). אפשר לעצום עיניים, להישכב, לדמיין". יש לו קול חזק והוא מושך את המלים ואז עוצר ונותן למוסיקאי לייצר על גביהן מוסיקה אלקטרונית. לעתים הוא נכנס לטרנס, רוב הזמן הוא בשליטה, הקריאה מונוטונית, מדי פעם הוא מעיר הערות. אחרי השיר המתחיל במלים "גֶּבֶר חוֹזֵר מַסַּע הֶרֶג" (עמ' 33) הוא אומר: "אנחנו מתקרבים לחלק שיש בו נחמה אבל אנחנו לא נרגיש נחמה בערב הזה, ככה זה".

בין השירים הפונים אל האהובה ומתארים את הוריה — אביה מתואר בשיר המתחיל במלים "אוֹגוּסְט רוֹתֵחַ" כ"גּוּלִיבֵר נְעִים הֲלִיכוֹת", שמתחפש "לְפָקִיד, / חֲנוּק כַּפְתּוֹרִים וְתָגֵי־שֵׁם, / חֲנוּק גּוֹנֵי חוּם־תְּכֵלֶת חָנוּק" (עמ' 22); ואמהּ, המתוארת בשיר שמתחיל במלה "אִמֵּךְ" כ"נֵר דָּקִיק בְּסָלוֹן הַבַּיִת... / גּוּפָהּ קָטָן מִכְּדֵי לָשֵׂאת חִבּוּק / קוֹלָהּ חַלָּשׁ מִכְּדֵי לִגְלֹל צְחוֹק" (עמ' 28) — מפוזרים שירי קוצים שהכותרת שלהם היא "קוץ". שירים אלו הזכירו לי את מוטיב הקוצים בספר שיריו של המשורר יפתח אלוני "שימותו הקוצים" (2013, הוצאת אפיק), כשכאן הם קמים לתחייה מעבר למטבע הלשון ומואנשים. תפקידם לדקור ולהכאיב אבל גם להרגיש ולבכות.

כשהמשורר קורא "הַלַּיְלָה צָמֵא לְמַהְפֵּכוֹת" ואחר־כך "קוֹץ בּוֹכֶה בִּירוּשָׁלַיִם" (עמ' 32-31), השילוב בין המלים למנגינה מעורר בקהל רִגשה. באמצעות קוצי השפה ניתן גם להגדיר את שירתו של נעם בן־דוד ואף את אופן הקראתו אותה כ"דְּפִיקוֹת שֶׁל פָּאנְק עַל פְּסַנְתֵּר" (עמ' 26, מתוך שיר המתחיל במלים "גָּרוֹן צָמֵא לְקוֹל"). השיר הבא הוא "הגדרה של פאנק", כלשונו: "פַּאנְק קְדִיחְ חוֹת מַגָּף / הַסַּרְעֶפֶת מִתְפְּ פּוֹצְ צֶצֶת מִּ / גַּעְגּוּעַ יַד דּוֹח חֶפֶת / אֶצְבָּעוֹת שְׁמֵנוֹת לַפְּ פֶּה / הַכְּ כָּל פֹּה מֵת טֻנָּף כָּל / פֹּה רַע עָשׁ שֶׁלְקְדִיחוֹת / כָּלְפֹּה / מַגְּ גָפַיִם / כָּל שָׁחֹרְפָּה" (עמ' 27).