כמו ברווזים במטווח | ביקורת על ״מפגרים ועצובים אבל בסדר״ מאת רומן אייזנברג | ידיעות אחרונות

מפגרים ועצובים אבל בסדר // רומן - נצח שירה - 133 עמ'

רומן אייזנברג — שמזהה את עצמו על עטיפות ספריו בשמו הפרטי בלבד, רומן, קצת כמו רחל וזלדה (ואולי בעצם כמו ביונסה וריהאנה) — העניק לספרו השני את השם 'מפגרים ועצובים אבל בסדר'. כל מי שקרא את הספר בלב פתוח יודע שיש משהו מדויק ואפילו מעורר חיבה בשם הזה: שהשירים הכלולים בו הם בדיוק מה שמובטח בשמו — עם שוליים עבים של אירוניה עצמית, כמובן — מפגרים ועצובים אבל בסדר. ואני רוצה לפתוח בלומר משהו על כל אחד מתוארי הכבוד הללו שרומן חולק לשיריו: שהם לא באמת מפגרים אלא רק מעמידים פני מפגרים; שבמיטבם הם באמת עצובים מאוד; ושבסך הכל הם בסדר, אם כי ביחס לכישרונו וליומרותיו של רומן זה לא מספיק.

הם לא מפגרים כי המשורר רחוק מלהיות מפגר. להפך, הוא טורח להבהיר, בעיקר באמצעות ריבוי של הקדשות ואלוזיות למשוררים חיים ומתים שהוא מעמיס על שיריו, כמה הוא אינטליגנטי, כמה הוא מודע לעצמו ולמקומו בתולדות השירה, כמה הוא משכיל. מצד שני, השירים — לא כולם, אבל רובם המכריע — כתובים במין דיאלקט פיוטי פרטי, מיוחד במינו, שמרבה להשתמש בעיוותים דקדוקיים וסגנוניים מכל הסוגים על מנת ליצור את הרושם שכתב אותם נער מאותגר שכלית, אולי מהגר, כנראה מתבגר, או כמו שרומן היה מנסח את זה: מפגר. במילים אחרות: מדובר בשירים עילגים במכוון של משורר רהוט וחכם.

אפשר למצוא בשירים עצמם לא מעט הצדקות לפואטיקה המיוחדת הזאת. ראשית, זו דרכו של רומן להתריס כנגד כל ניסיון לאידיאליזציה של שכבות חברתיות מסוימות על פני שכבות אחרות: כולנו בשר ודם, הוא מסביר שוב ושוב בשיריו (ומדגים את העובדה באמצעות אזכור בלתי פוסק של הפרשות גוף) ואין סיבה להאמין שאם יש למישהו כסף או ייחוס או עברית תקינה הוא טוב יותר מאחרים. שנית, רומן מאמין, ובצדק, שמילים יפות מדי אינן ערובה אלא מכשלה לשירה בעלת ערך, שכן הן נוטות לטשטש את החלקים המשמעותיים ביותר בחיי אדם, הקשים ביותר אבל גם הנשגבים ביותר. ושלישית, נדמה שרומן מאמין שאפשר למצוא הרבה יותר כנות ועומק בשיר אהבה המנוסח ברוח נמוכה ובעברית פגומה מאשר בשיר אהבה יהיר ומלוקק. ויש לומר שכל הרעיונות האלה, שלעיתים מנוסחים במישרין בשיריו של רומן ולעיתים רק נרמזים, מעוררים אצלי לפחות הסכמה ואהדה.

הקושי הוא במימוש הפואטי של הרעיונות האלה. ההרגשה היא שרומן מסתפק לא פעם ברעיון עצמו ולא טורח על הביצוע, והתוצאה היא שרוב השירים בספר הם לא יותר מטיוטות או התחכמויות שלא התגבשו לטקסט משמעותי גם אם יש בהן משהו משעשע. החולשה הזאת ניכרת היטב דווקא בגלל היומרה הפואטית והאינטלקטואלית שרומן מפגין, ובעיקר משום שיש בספר שירים מצוינים ממש. אחד מהם הוא השיר שפותח אותו: רומן מדמה בו את כל האהבות שידע בחייו לברווזים פצועים במטווח "שנידונו למוות שלא יזכו לו". השיר הפתיע אותי בחוכמתו החודרת ובעצבותו העמוקה. בזכותו החלטתי לקרוא מיד את הספר כולו, ופגשתי בו עוד שירים חזקים לא פחות, כמו המחווה המצוינת לעמיחי 'מי מת', המצורפת לרשימה, או השיר 'למה לקום'. ומה שמאפיין את השירים שהזכרתי הוא שהקלקול שהם מתארים כה עמוק שהם לא נזקקים להעמדת פנים של קלקול: העיוותים הדקדוקיים והסגנוניים שרומן אוהב כל כך אינם נחוצים בשירים הללו (אף שהם מסתננים לתוכם) משום שמלכתחילה אין לעיוותים האלה משקל של ממש — הם לא משקפים את האמת שרומן מנסה לגעת בה אלא מטשטשים אותה בדיוק כמו מילים יפות מדי, ועל הדרך מאפשרים לו להעמיד פנים שהוא נוגע בה. ושם עיקר הקושי בספר: בהעמדת הפנים.

מי מת

אוּמְלָלוּת כִּסְּתָה אֶת פְּנֵי חֲבֵרַי

פְּנֵי חֲבֵרַי הַחַיִּים וְלֹא יוֹדִּים אֵךְ

חֲבֵרַי שֶׁלֹּא יְכוֹלִים לִיפְתּוֹחַ עֵנַיִם בַּבֹּקֶר

לֹא יְכוֹלִים בְּלִי לַחְשֹׁב

שֶׁכָּכָה הָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב

לִיִּוֹת בְּשֶׁקֶט בַּחוֹשֶׁךְ

מְכוּסִּים בְּשְׂמִיכָה עַדַסּוֹף.

 •