רומן אייזנברג ממשיך לכייף | הארץ - ספרים

"בספר זה אני מציע: שירה עלובה כתחליף עדיף לטלוויזיה טובה", מכריז רומן אייזנברג בעמוד הראשון. גם שם הספר, "מפגרים ועצובים אבל בסדר", מצטרף בחדווה להצהרת הכוונות של המשורר, המוכרת היטב למי שנתקל בספרו הראשון, "שירים טחובים לילדים רטובים" (תשע נשמות, 2021), או באחד מאירועי השירה בהשתתפותו. טמטום מרהיב, רוח שטות, ניהיליזם בחרוזים, צחוקים וגסויות, חוסר רצינות כתפישת עולם. או במלותיו של המשורר: "אנשים שוכחים / שלעולם יש הומור / חושבים סוחב את כולנו / רציני כמו חמור". אבל לא באמת. כלומר, באמת לגמרי, ובכל זאת מתוך מחויבות אמיתית לשירה. אייזנברג יכול להיתמם עד מחר, לנופף בשירים אינפנטיליים על שאכטות וזיונים, תימנים וג'חנונים — אבל הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה. גם בכל האמור לשימוש בשפה; לשגיאות הלשון, לניקוד המשובש, לחרוזים הצולעים. אייזנברג עושה כל מה שהוא יכול כדי לתקוע אצבע בעין של המהוגנות השירית. לפעמים זה מצחיק ("עדיף כנאפה ביד / משני עצי זית עקורים"); לפעמים דבילי ("הנטפליקס חרא גם היוטוב / מיצידי כולכם תמותו"); אבל אייזנברג במיטבו כשמבעד לאירוניה ולדאחקות מבליח בכל זאת גם רגש, כמו בשירים שכתב לזכר סבתו. כמין תשובה לשיר היפה "סבתא אל תלכי לבֵּת אבות" מספרו הקודם, כאן הוא כותב: "סבתא לכי כבר לבֵּת אבות / אפשר לחשוב, היית בגטו, / בקטנה, יש ארועי תרבות בערב, / כמו בלודג', פסנתר וברידג', / כיבוד קליל, עירוי נוזלים, / יאללה סבתא לכי כבר לנוח / נאהב אותך גם שם".